פסק-דין בתיק ת"א 3119-09

רקע רלוונטי

1.       לפניי בקשתה של הנתבעת לדחיית התביעה שהגישה נגדה התובעת (להלן: בקשת הדחייה). המדובר בתביעה לתשלום פיצויים בסכום שמונה מליון ש"ח (על פי האמור בכתב התביעה, מטעמי אגרה) בגין הפרתו הנטענת של הסכם שנכרת בין הצדדים ביום 12.5.08 ביחס לפרויקט לטיפול חדשני בגידולים סרטניים באמצעות תרופה הנקראת Onalta .

          בקשת הדחייה נשענת על צו שניתן ביחס לנתבעת - "חברת חוץ" לפי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) - על ידי בית המשפט הפדרלי לפשיטת רגל במדינת מסצ'וסטס שבארה"ב, שבה התאגדה. לדברי הנתבעת, פוטר אותה הצו מהתחייבויותיה כלפי נושיה ומונע מצדדים שלישיים לנקוט בהליכים משפטיים ולנהלם נגדה, כך שהוא מהווה למעשה "צו הפטר" כמשמעותו של מונח זה בישראל (להלן: צו ההפטר). צו ההפטר ניתן במסגרת הליך שפתחה בו הנתבעת ביום 9.12.10 לפי סעיף 362 לפרק 11 (Chapter 11) לחוק פשיטת הרגל האמריקאי (להלן: החוק האמריקאי), שמשמעותו כניסה של חברה להליך של פירוק או של ארגון מחדש. זמן קצר לאחר שפתחה בהליך זה, הגישה הנתבעת בקשה לעיכוב ההליכים בתביעה, בטענה שעל פי הדין האמריקאי, נקיטת הנתבעת בהליך לפי פרק 11 לחוק האמריקאי גוררת עיכוב אוטומטי של כל ההליכים המתנהלים נגדה, לרבות כאלה המתנהלים בישראל. בהחלטה מיום 15.3.11, דחיתי את הבקשה לעיכוב הליכים מן הטעם המרכזי שהיא נשענה אך על העובדה שהנתבעת נקטה בהליך לפי פרק 11 לחוק האמריקאי, כאשר טרם ניתן על ידי בית המשפט בארה"ב צו כלשהו הקובע הוראות בדבר הקפאת הליכים. צו כאמור, לו ניתן, אפשר היה להכיר בו או להורות על אכיפתו בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי הפרטי החלים בישראל בכלל, ובהתאם להוראות חוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958 (להלן: חוק אכיפת פסקי חוץ או החוק), בפרט. היינו, הנתבעת ביקשה כי בית המשפט יפעל לפי הוראותיו של דין זר - הוא הדין האמריקאי - מבלי להראות כיצד ניתן "לייבא" את הוראותיו ולהחילן על התביעה דנן. הנתבעת הגישה לבית המשפט העליון בקשת רשות לערער על החלטה זו, שנדחתה אף היא. לאחר דברים אלה, משניתן צו ההפטר, הגישה הנתבעת את בקשת הדחייה.

2.       לתמיכה בבקשתה, צירפה לה הנתבעת חוות דעת מומחה שערך ג'פרי ס. סבין (Jeffrey S. Sabin), בעל תואר במשפטים ושותף במשרד עורכי הדין Bingham McCutchen, בסניף המשרד בניו-יורק. על פי האמור בחוות הדעת, סבין בעל ניסיון עשיר ורחב-היקף בתחום פשיטת הרגל. בכלל זה, שימש למעלה מ-30 שנה כעו"ד בתחום פשיטת הרגל, עסק בלימוד ובהוראת דיני פשיטת הרגל האמריקאיים ופרסם מאמרים רבים בתחום זה ובנושאים קשורים. עוד נאמר, כי סבין חבר בקולג' האמריקאי לפשיטת רגל (American College of Bankruptcy), כי אושר להעיד כמומחה בתחום דיני פשיטת הרגל בארה"ב, וכי בשנת 2010 הוכר כעו"ד מוביל בתחום זה בפרסום הנקרא Chambers Global.

סבין הצהיר, כי הוא בעל ידע אישי ביחס להליכי פשיטת הרגל של הנתבעת מתוך ששימש יועץ משפטי במסגרתם. לדבריו, הנתבעת נקטה הליך הנקרא "a voluntary petition for relief", המוסדר בפרק 11 לחוק האמריקאי, בבית המשפט האמריקאי לפשיטת רגל למחוז מסצ'וסטס, שהוא בית משפט פדרלי המוסמך ליתן את הצווים שניתנו בעניינה של התובעת. סבין הסביר, כי לפי הדין האמריקאי, תביעות שעילתן קודמת למועד שבו הגישה הנתבעת את בקשתה נקראות "Pre-Petition Claims" (להלן: תביעות חוב) וניתנות להפטר במסגרת הליכי פשיטת הרגל. כמו כן, ממועד זה ואילך חל עיכוב אוטומטי של כל ההליכים התלויים ועומדים נגד הנתבעת באותה עת בארה"ב או מחוצה לה. לדברי סבין, בית המשפט האמריקאי קבע את יום 4.2.11 כ-"Bar Date", היינו המועד האחרון להגשת תביעות חוב על ידי נושיה של הנתבעת. ביום 5.5.11 אישר בית המשפט האמריקאי את תכנית ההבראה הראשונה(First Amended Plan of Reorganization) של הנתבעת במסגרת פרק 11 לחוק האמריקאי. אישור תכנית הבראה, לדבריו, הוא המטרה העיקרית של כל הליך פשיטת רגל, וזו מאושרת רק אם היא עומדת בדרישות החוק האמריקאי. על פי האמור בחוות הדעת, כוללת תכנית ההבראה חלוקה של נושי החברה לנושים מובטחים ולנושים בלתי מובטחים והתייחסות שונה לכל אחת מקבוצות הנושים, בהתאם לטיב זכויותיהם של חבריה. המועד האחרון להגשת ערעור על אישור התכנית חלף ביום 19.5.11, ואף ערעור לא הוגש עד למועד זה. לפיכך, ביום 20.5.11 - המועד האפקטיבי (the Effective Date) - הפך אישור התכנית סופי וחלוט. ממועד זה, ובכפוף לאמור בתכנית, מהווה הנתבעת ישות חדשה, חופשיה ומופטרת מכל התביעות והחובות שהיו קיימים נגדה קודם לכן. נוסף על כך, כולל אישור התכנית איסור על נקיטה ועל ניהול של הליכים משפטיים נגד הנתבעת, בתחומי ארה"ב או מחוצה לה.

לפי חוות הדעת, תכנית ההבראה כוללת אף התייחסות לחוזים הנקראים "executory contracts". סבין הסביר, כי לפי דיני פשיטת הרגל האמריקאיים, חוזים מסוימים, ובכלל זה רוב חוזי הרישיון, נחשבים "executory contracts". ביחס לחוזים אלה, כחלק מ"הדף החדש" שמעניק הליך פשיטת הרגל לחייב, ניתנת לו האפשרות לבחור אם לאמצם, היינו להמשיך לכבדם ולפעול לפיהם, או לדחותם ולסיימם, לאחר יציאתו מפשיטת הרגל כישות חדשה כאמור, וזאת לפי שיקול דעתו העסקי המקצועי. חוזה שנדחה מקים לצד שכנגד תביעת חוב בגין נזקיו כתוצאה מדחיית החוזה. הנתבעת החליטה אילו חוזים ברצונה לאמץ בהתבסס על התכנית העסקית שהוצעה לאחר פתיחת הליך פשיטת הרגל, תוך התייעצות עם נושיה המובטחים, שהם כיום הבעלים של 100% של הונה העצמי כישות החדשה, ולפי שיקול דעתה העסקי הסביר. כל יתר החוזים נדחו עם אישור תכנית ההבראה.

אשר להשלכות פשיטת הרגל ותכנית ההבראה של הנתבעת על יחסיה עם התובעת ועל התביעה דנן נאמר, כי לתובעת הומצאו הודעות כחוק בדבר כניסתה של הנתבעת להליך פשיטת הרגל, בדבר המועד האחרון להגשת תביעות חוב, בדבר הדיון בתכנית ההבראה של הנתבעת והמועד האחרון להגשת התנגדויות לתכנית, ובדבר אישור תכנית ההבראה. עד למועד האחרון להגשת תביעות חוב, לא הגישה התובעת כל תביעת חוב במסגרת הליך פשיטת הרגל (הן לבקשת הדחייה והן לחוות הדעת צורף תצהיר נציג בית המשפט האמריקאי המאשר את האמור בדבר המצאת ההודעות הנ"ל לתובעת ובדבר אי-הגשתה של תביעת חוב על ידה). כיוון שכך, רואים את התובעת כמי שויתרה על תביעתה. לו היתה התובעת מגישה תביעת חוב במועד ומוכיחה אותה בבית המשפט לפשיטת רגל, היתה תביעתה מוסדרת בהתאם לקבוע בתכנית ההבראה ביחס לקבוצת הנושים הבלתי מובטחים (לכלל תביעות החוב הבלתי מובטחות - העומדות על סך כולל של כ-10.3 מיליון דולר - הוקצה סכום של 500,000 דולר לחלוקה פרו רטה, היינו בהתאם לחלקה היחסי של כל תביעה מתוך כלל התביעות). ניהול התביעה דנן בישראל מפר את עיכוב ההליכים האוטומטי החל ביחס לנתבעת כאמור, וכן את הצו המונע נקיטה וניהול של הליכים משפטיים נגד הנתבעת כפי שפורט. לבסוף נאמר, כי חוזה הרישיון והאספקה שנכרת בין הצדדים ביום 12.5.08, המהווה"executory contract", נדחה על ידי הנתבעת במסגרת הליך פשיטת הרגל.

3.       התובעת לא ראתה להגיש חוות דעת נגדית בדבר צו ההפטר ומשמעותו על פי הדין האמריקאי.

עד כאן הרקע המשפטי הרלוונטי.

טענות הצדדים

4.       הנתבעת טוענת, כי לנוכח צו ההפטר - על תוכנו ועל משמעויותיו כפי שפורטו והוסברו בחוות הדעת - יש לדחות את התביעה. את טענתה זו, המבקשת לאמץ את צו ההפטר האמריקאי ולהחילו על התביעה דנן, מבססת הנתבעת על ארבעה אדנים מרכזיים: האחד, דין הדומיסיל של הנתבעת. לדברי הנתבעת, אין לה כל נוכחות או נכסים בישראל, והנהלתה, כמו גם מירב האינטרסים הכלכליים והחברתיים שלה, נמצאים בארה"ב. לטענתה, הסטטוס של חברה זרה נקבע בהתאם לדין מקום התאגדותה או מושבה, היינו דין הדומיסיל, וזהו הדין החל עליה והמכריע באשר לחובותיה ולסמכויותיה. הנתבעת טוענת, כי דין זה הוא החל בכל העניינים הנוגעים לפירוקה או להבראתה של חברה שאין לה נכסים בישראל. דין הדומיסיל של הנתבעת הוא הדין האמריקאי, ומכאן שיש להחיל על התביעה את צו ההפטר ולדחותה; השני, דין ההסכם שבין הצדדים. סעיף 12.10 להסכם שחתמו הצדדים מחיל את דיני מדינת מסצ'וסטס שבארה"ב על כל סכסוך ביניהם. עילתה של התביעה היא הפרתו הנטענת של ההסכם, ולכן יש להחיל עליה, ובכלל זה על בקשת הדחייה, את דין ההסכם, ולפיכך את צו ההפטר, ולדחות את התביעה; השלישי, הכרה בצו ההפטר מכוח סעיף 11(ב) לחוק. לטענת הנתבעת, התנאי היחיד להכרה בצו ההפטר מכוח סעיף 11(ב) לחוק הוא "שמן הדין ומן הצדק לעשות כן", ותנאי זה מתקיים בענייננו. לפיכך, טוענת הנתבעת, יש להכיר בצו ההפטר, להחילו על התביעה ולדחותה; הרביעי, הכרה בצו ההפטר מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט. לטענת הנתבעת, קבעה הפסיקה, כי לבית המשפט סמכות טבועה להכיר ישירות בפסק דין זר שלא על פי החוק. על בית המשפט להכיר בצו ההפטר מכוח סמכותו זו ולהורות על דחיית התביעה.

לחלופין ולמען הזהירות טוענת הנתבעת, כי צו ההפטר מקיים אף את כל התנאים הנדרשים לצורך אכיפתו לפי סעיף 3 לחוק, וביקשה כי בית המשפט יורה על אכיפתו אם יראה לעשות כן.

בנוסף, טוענת הנתבעת, כי בכל מקרה, לנוכח צו ההפטר הקיים בארה"ב בצירוף העובדה שאין לה נכסים בישראל, הרי שההליכים בתביעה חסרי תוחלת ואין להמשיכם.

5.       התובעת הגיבה לבקשת הדחייה. לדבריה, בקשת הדחייה אינה אלא ניסיון נוסף, נואש, של הנתבעת לעצור את התביעה המתנהלת נגדה ולהימנע מדיון לגופה באמצעות העלאת טענות סף בלתי מבוססות. לגופו של ענין טוענת התובעת, כי יש לדחות את הבקשה משלושה טעמים עיקריים, כמפורט להלן.

ראשית, לטענת התובעת, בקשת הדחייה מהווה למעשה "סבב נוסף" ו"ערעור", שלא כדין, על ההחלטה שדחתה את בקשתה הקודמת של הנתבעת לעיכוב ההליכים בתביעה, שאותה הגישה לאחר פתיחת הליך פשיטת הרגל בארה"ב לפי החוק האמריקאי, ועל בקשת רשות הערעור שהגישה הנתבעת על החלטה זו, שנדחתה אף היא על ידי בית המשפט העליון. לטענת התובעת, לא חל כל שינוי נסיבות המצדיק את הגשת בקשת הדחייה, שכן בבקשת עיכוב ההליכים טענה הנתבעת כי עיכוב ההליכים האוטומטי המופעל עם הגשת בקשה לפי פרק 11 לחוק האמריקאי הוא שאוסר על תחילתם או המשכם של הליכים משפטיים נגדה, ללא כל צורך במתן צו. מכאן, טוענת התובעת, הרי שצו ההפטר אינו מעלה ואינו מוריד ויש לדחות את בקשת הדחייה על הסף .

שנית, לטענת התובעת, אין לצו ההפטר או להליך פשיטת הרגל של הנתבעת תוקף אקסטריטוריאלי ואין בהם כדי לפטור את הנתבעת מהתחייבויותיה כלפי התובעת. התובעת טוענת, כי התנאים להכרה בצו ההפטר או לאכיפתו לפי החוק אינם מתקיימים, וכי על פי ההלכה המחייבת הכרה בפסק זר או אכיפתו אפשריות אך ורק בהתאם להוראות החוק, ואין לבית המשפט סמכות טבועה להכיר בפסק זר שלא על פי החוק כטענתה של הנתבעת. התובעת פירטה, כי הכרה אגבית בצו ההפטר מכוח סעיף 11(ב) לחוק אינה אפשרית, שכן תנאיו של סעיף זה אינם מתקיימים: אין המדובר בהכרה לצורך "אותו ענין" הנדון בפני בית המשפט כיוון שלא מתקיימת חפיפה עובדתית בין הענין נושא צו ההפטר לבין עניינה של התביעה דנן. כך גם אין מתקיים התנאי לפיו "מן הדין ומן הצדק" להכיר בצו ההפטר, שכן מדובר "בפגיעה דרמטית, בניגוד לדין, לצדק ולתקנת הציבור, בזכותה החוקתית הבסיסית של המשיבה לערכאות" (בסעיף 25 לתגובת התובעת לבקשת הדחייה). לטענת התובעת, צו הפטר החוסם ניהולה של תביעה הוא סעד קיצוני שיש להחילו במקרים נדירים ויש לאפשר לה למצות את יומה בבית המשפט. עוד טענה התובעת, כאמור, כי לבית המשפט אין סמכות טבועה להכיר בפסק זר שלא על פי הוראות החוק. לטענתה, גם כאשר הושמעו בפסיקה דעות שאינן עולות בקנה אחד עם ההלכה המחייבת, לפיהן ניתן להכיר בפסק זר שלא בהתאם לחוק, נעשה הדבר לטובת "קיום הליך פשיטת הרגל המתנהל" ו "ריכוזו", תוך שמירה על "האינטרסים הישראליים החיוניים", באמצעות ניהול הליך של "פירוק משני מקומי" ביחס לפעילותה ולנכסיה של החברה הזרה בתחומי ישראל. בענייננו, לטענת התובעת, הליך פשיטת הרגל כבר הסתיים כך שלא מתקיים רציונל ה"ריכוזיות", לא מתקיים הליך פירוק מקומי ודווקא הרציונל של שמירה על האינטרסים הישראליים מחייב שלא להכיר בצו ההפטר. התובעת הוסיפה ופירטה, כי לא מתקיימים גם התנאים הקבועים בחוק לאכיפתו של צו ההפטר. זאת, משלושה טעמים: בעת פתיחת הליך פשיטת הרגל כבר היתה התביעה דנן תלויה ועומדת "באותו ענין ובין אותם בעלי דין" (סעיף 6(א)(5) לחוק, הקובע הגנה מפני אכיפת פסק זר במקרה של הליך קודם תלוי ועומד כאמור); הנתבעת לא הוכיחה קיומה של הדדיות באכיפה הנדרשת לפי סעיף 4 לחוק; וכן משום שיהיה באכיפת צו ההפטר כדי לסתור את תקנת הציבור בישראל לנוכח הפגיעה בזכותה של התובעת לגישה לערכאות.

שלישית, גורסת התובעת, כי אין בסיס לטענתה של הנתבעת לפיה הדין החל בענייננו הוא דין הדומיסיל של הנתבעת או דין החוזה שבין הצדדים. אשר לדין הדומיסיל טוענת התובעת, כי אף לשיטתה של הנתבעת, דין זה חל רק מקום שאין לה נכסים בישראל ואילו בענייננו לנתבעת פטנט וסימן מסחר רשומים בישראל, המהווים נכסים. אשר לדין החוזה טוענת התובעת, כי זהו הדין המהותי החל על היחסים החוזיים בין הצדדים, ואולם יש להבחין בינו ובין הדין החל על פשיטת רגל או הקפאת הליכים של מי מהצדדים.

          לבסוף ציינה התובעת, כי המשך ניהול התביעה אינו מיותר או חסר תוחלת, שכן כאמור לנתבעת נכסי קניין רוחני רשומים בישראל. כך גם, לטענת התובעת, תוכל לפעול למימושו או לעיקולו של רשיון ה-Onalta הן בישראל והן במדינות נוספות, כמו גם תוכל להיפרע מיתר נכסיה של הנתבעת, באמצעות בקשת צו מרווה שהוא בעל תחולה אקס-טריטוריאלית.

6.       הנתבעת השיבה לתגובת התובעת. לדבריה, צו ההפטר מהווה שינוי יסודי של מצב הדברים המצדיק את הגשת בקשת הדחייה, כך שהיא אינה בגדר ערעור שלא כדין על החלטות בתי המשפט המחוזי והעליון בבקשתה הקודמת.